למרות שרמנה לא אמר כמעט דבר לפול ברונטון במהלך ביקורו ב-1931, פרסום הספר של ברונטון חיפוש בהודו הסודית הפך את שניהם למפורסמים. הידיעה הביאה את סומרסט מוהם, מרסדס דה אקוסטה, ג'וליאן פ. ג'ונסון, ארתור אוסבורן, מוריס פרידמן, מרסטון אתל, אנרי קרטייה-ברסון ומערביים רבים אחרים לאשרם של רמנה. מפולת הפרסומים שהם עוררו, הציגה את החכם הייחודי והאהוב הזה לעולם רחב יותר. יוצא דופן כמעט כמו ההכרה הספונטנית והיפה של ראמאנה הייתה נכונותו להתעלם ממסורת הקסטה בחלוקה עם אמריקאים ואירופים.
המימוש הוא תוצאה של חסד הגורו יותר מאשר של תורות, הרצאות, מדיטציות וכו'. אלה רק משניים.
Ramana Maharshi מצוטט על ידי Munagala Venkataramiah ב
שיחות עם סרי רמנה מהארשי
האמת הסופית, כפי שקבעו בבירור רמנה מהרש"י וניסרגדתא מהר"ג וכל החכמים שלפניהם, היא שאין לא יצירה ולא חורבן, לא לידה ולא מוות, לא גורל ולא רצון חופשי, לא שום דרך ולא שום הישג. כל מה שיש הוא תודעה.
החל מ- למי איכפת? מאת ראמש בלסקר
גם לאחר מותו ב-1950, היה מספיק עניין כדי להמשיך את האשראם של רמנה, עבור ספרים רבים נוספים, והחל מ-1964 עבור מגזין. ראמש שמע לראשונה על Nisargadatta Maharaj כאשר הספר אני זה יצא, וזכה לביקורת במגזין. ראמש כתב, "זה השפיע עלי כל כך שהלכתי מיד לפגוש את מהראג'. וביום הראשון ידעתי 'אני בבית, לכאן אני שייך'. הלכתי למהרג' ב-1978, בדיוק שנה אחרי שפרשתי".
מחשבות לבדן עושות את המוח;
ומכל המחשבות מחשבת ה'אני' היא
השורש.
מה שנקרא מוח אינו אלא הרעיון
'אני'.
החל מ- עדכונים שראם מאת ראמש בלסקר
בשנת 1927 חיבר ראמאנה שיר של שלושים פסוקים המסכם את משנתו. בניגוד לכתבים אחרים, הוא חיבר זאת כיצירה אינטגרלית ללא רוויזיה. הוא ראה שזה מספיק חשוב להתכונן בארבע מהשפות ההודיות העיקריות. להלן חלק מפרשנות באנגלית של תלמידתו של ראמש בלסקר, שיריש מרתי.
Upadesa Saram "מהות ההוראה"
באוקיינוס העצום של סיבה ותוצאה מתרחשות פעולות ובעקבותיהן תוצאות בלתי-נצחיות. אם לוקחים אותם כפעולות 'שלי', הרעיון של רצון חופשי מתחזק. תחושת העשייה האישית הזו מולידה תחושת אשמה או גאווה וחוסמת למעשה את ההבנה הרוחנית שהכל קורה על פי רצון האל.
כאשר יש קבלה מוחלטת שכל המעשים מתרחשים אך ורק על פי רצון האל, ואם הפירות וההשלכות מתקבלים כחסדיו, המוח מטוהר ומשיג חופש מהציפיות.
לקבל ולהבין שאלוהים ברא את העולם עבור הספורט שלו ואלוהים משחק אתlila דרך מיליארדי אורגניזמים של גוף-נפש, עדיף על קריאת שמותיו הקדושים של האדון, שבתורו עדיף על סגידה לדמותו של האל בגוף, בנפש ובדיבור.
כשיש הבנה שאלוהים עצמו הפך לביטוי; כאשר, בחסדיו, אדם מרגיש את נוכחותו בקיום הפנומנלי, הוא זוכה לברכות של סגידה לאדון של שמונה צורות מבלי להזניח את האחריות של האדם.
ההבנה ששום דבר לא קורה על פי הרצון 'שלי' ורק לראות את מיליארדי האורגניזמים של גוף-נפש פועלים תחת רצון האל היא מצוינת. זה עדיף על שירת תהילות ה' או קריאת שמותיו הקדושים.
כשיש הבנה שרצון ה' שורר כל הזמן והעדות מתרחשת בלי שום 'אחד' שיעיד, זה כמו זרם של Ghee(חמאה מובהקת) או זרימת נהר. זוהי מדיטציה אמיתית. זה הרבה יותר טוב מאשר מדיטציה עם הנחה שיש לאדם רצון חופשי.
הגישה הלא דואליסטית של הבנה ש'אני הנני' הוא אלוהים הרבה יותר מטהרת ונעלה מהגישה הדואליסטית של הנחת ההבדל בין אלוהים ל'אני' ולהיאבק להיות אחד איתו.
בחסדי אלוהים או המאסטר כאשר אדם מבוסס היטב ב'אני הנני', נטול השכל החושב, עם ידיעה לא אישית שאין 'אני' להתערב, כלומר מסירות עליונה.
התמוססות המוח החושב בלב, אך ורק בחסדו של אלוהים או המאסטר, היא התמסרות אמיתית, יוגה והבנה.
באמצעות פעולת וויסות הנשימה הנפש מאופקת, בדיוק כפי שציפור מרותקת כאשר נתפסת ברשת. זה עוזר בבדיקת מעורבות המוח החושב באותו רגע.
המחשבה והנשימה מקורם בתודעה.
כאשר המוח נקלט, בעבודה או אחרת, והמוח החושב אינו פעיל, ניתן לומר שהמוח שולט באופן זמני, רק כדי לחזור להיות פעיל. כאשר, דרך ההבנה העמוקה ש"אלוהים הוא העושה ולאף אחד אין שליטה על מחשבות ופעולות" המוח החושב מושמד לחלוטין, אז ניתן לומר שהמוח החושב באותו אורגניזם גוף-נפש מת ו נשאר רק המוח העובד.
המוח החושב יכול להיות מושעה זמנית באמצעות שליטה בנשימה. אפשר להכחיד רק כשיש הבנה מוחלטת שרצון ה' שורר כל הזמן והצורות השונות הן רק בובות שאין להן רצון חופשי משלהן. עם ההבנה הזו קורים שלושה דברים יפים: אין 'מישהו' שירגיש אשם או גאה, שיתוסכל או שתהיה לו תחושת איבה. החיים הופכים פשוטים.
החכם, שמוחו החושב נהרס בשל ההסכמה המוחלטת של העובדה ששום דבר לא קורה אלא אם כן זה רצון האל, ואשר נח ב'אני הנני' עושה את כל הפעולות מתוך ידיעה שהתודעה לבדה מתפקדת במיליארדים. של אורגניזמים גוף-נפש.
כאשר החקירה, "מהו המוח החושב?" מתרחשת, המוח החושב מבין באופן אינטואיטיבי שאין לו רצון חופשי ומפסיק לחשוב בעצמו שהוא העושה ומפנה את מקומו לתחושת ה'אני הנני'. זהו הנתיב הישיר.
באדם הרגיל כשמתרחשת מחשבה, האגו מקבל אותה כ'מחשבה שלי' ומתערב. המוח החושב אינו אלא האגו המזדהה עם מחשבה ומתערב. בחז"ל המואר, כשמתעוררת מחשבה, מתרחשת העדות ולא מתקיימת מעורבות במחשבה. רמנה מהרשי אומר, "לחכם אין שכל חושב ולכן אין 'אחרים' עבורו".
כששואלים, "מאיפה בא ה'אני'?" זה ייעלם לתוך התודעה וחושפת את האמת שה'אני' באמת בא מהטוטליות כחלק מה'היפנוזה האלוהית'. התודעה יצרה את האגו והתודעה תחסל את האגו על ידי התחלת תהליך החקירה העצמית.
כאשר אנו מקבלים שרצונו של אלוהים מנצח כל הזמן ולא רצון הפרט, ה'אני' בתור העושה הולך וקטן עד שהוא מתמזג לחלוטין בתודעה.
כאשר תחושת העשייה האישית נעלמת עם הקבלה המוחלטת ש"כל מה שיש, הוא התודעה", המוח החושב מפסיק להתקיים בשעות הערות כמו בשינה עמוקה. מה שנותר הוא האור של התודעה הטהורה, ה'אני הנני' הבלתי ניתן להריסה.